סוזי בכהופר היתה בת שלוש בלבד כאשר נשלחה עם אחותה התאומה לוטה בקינדרטרנספורט ממינכן לאנגליה, שם אומצו וגודלו כנוצרים בשמות גרייס ויוניס סטוקן. גרייס סטוקן גלתה את זהותה האמתית רק כאשר היתה בשנות החמישים שלה.
הזל בל, חברתה של סוזי/גרייס:
„יש אישה נוצרייה, שבנה מנגן מדי פעם רסיטלים בעוגב בכנסיית סנט אנדרו – ופתאום צץ הרעיון שהיא יכולה להיות יהודייה. הדבר גרם ללא מעט בלבול עבורה – ולמען האמת גם עבורי. בגלל שתמיד החשבתי שני דברים שהיו לה ולי במשותף: שאנו נשים אנגליות – בסדר, זה נמחק – היא כבר לא אישה אנגליה – היא גרמניה, או לפחות גרמניה במקורה, והדבר השני – ששנינו נולדנו נשים נוצריות – גם זה אבד כי אולי הוא לא כזו. אולי היא יהודייה.“
אני פוסעת שוב לאורך מסדרונות הילדות. עלי לתפוס מחדש את הילדות הזאת שהכחשתי; היהדות שלי, וגם המורשת. אנו, ילדי הקינדרטרנספורט, נשאנו עמנו תגים בלתי נראים סביב צווארנו במשך חמישים שנה. רק עכשיו מכירים בנו. כמובן שהיה דרוש אומץ כדי להעלות אותנו לרכבות ולאניות, אך הזעקות עדין מהדהדות בלבנו גם היום.
פיסת הפאזל החשובה ביותר היה לגלות את האמת על אמי, ובכך לגלות את האמת על עצמי, למרות שמה שגיליתי היה מזעזע יותר מכל מה שדמיינתי. בשנות חיי שנשארו תמיד אשא אותה בלבי. כיצד אוכל להרגיש תחושה אחרת חוץ משביעות רצון על כך שהלכתי למסע הגילוי הזה? לפחות עכשיו אני יודעת מי אני.
נראה שהזהות הגרמנית שלי מטרידה כמה אנשים. אך אני לא מתנצלת על כך. גרמניה ביצעה את השואה, אך לא כל הגרמנים היו אחראים לכך. אני בכל אופן לא אחראית לכך. לכן אני לא חשה שעלי לדחות את השורשים הגרמנים שלי. במשך הרבה שנים מנעו ממני להיות גרמניה, ממש כפי שמנעו ממני את שורשי היהודיים. עכשיו קבלתי אותם בחזרה. למעשה, אני חשה ברת מזל שאני יכולה עכשיו להחליט כמה מהתרבות [היהודית והגרמנית שלי] אני רוצה לשאת ולהיטמע.
מקור: קטעים מתוך הספר Rosa’s Child: One Woman’s Search for Her Past. By Jeremy Josephs, I.B. Tauris Publishers, 1996. pp. 85, 89,154, 158-9.
לפני 50 שנה הגעתי לאנגליה בתור ילדה בת 4, אחת מתוך ילדים רבים שברחו מהפתרון הסופי של היטלר. יום השנה הזה היה נראה מרשים. כנראה רק עכשיו אנחנו יכולים להסתכל היטב על מה שקרה מבלי להתבייש ממחשבות ורגשות מעורבים, רגשות שהיינו פוחדים או מרגישים לא בנוח להגיד בזמנו.
אני זוכרת שהרגשתי נורא מכיוון שלא הרגשתי אסירת תודה על כך שהצילו אותי כל האנשים הטובים האלה שתכננו איך להוציא אותי מתוך גרמניה והשגיחו עליי עד שגדלתי.
רגשות שנאה וכעס לא באו בחשבון. מחאה הייתה דבר שאין להעלותו על הדעת.
אני זוכרת שניסיתי להעמיד פנים שאני אסירת תודה, למרות שלא באמת הרגשתי כך. הענשתי את עצמי ללא רחמים על המחשבה שאני חייבת „להיחרב“ במקום ילד אחר שינצל את הסיכוי להינצל הרבה יותר טוב מאיך שאני ניצלתי. עברו הרבה שנים עד שלמדתי מה זה באמת „תסמונת אשמת השורד“ (רגשות אשם על זה ששרדתי). אני פשוט חוויתי את זה בזמן הילדות שלי ורק עכשיו אני מבינה, רק עכשיו, שעם כל מה שעברתי, אני הפכתי את המצב לקשה יותר בשבילי ממה שהוא באמת.
באביב האחרון בעלי ואני קיבלנו את ההזמנה מראש העיר הגרמני שהזמין את כל הפליטים לשעבר מברלין לבלות שם שבוע. אני ידעתי טוב מאוד שאני הולכת למצוא זיכרונות שאיבדתי ובדיוק בתחנת גן החיות נזכרתי בתחילת המסע שלנו לאנגליה. הגענו לשם במכונית והיה לי מן התקף זעם בגלל שלא רציתי להמשיך ברכבת. רציתי לבוא ולבקר את הקופים האהובים שלי בגן החיות, איפה שדודה אלה הייתה לוקחת אותי. אני די בטוחה שזאת הייתה הפעם האחרונה שהיה לי התקף זעם וכשאני חושבת על זה, אולי חיברתי את זה לעובדה שאני נטושה במדינה זרה כעונש על זה שאני כל כך שובבה.
ככל שניסיתי, לא הצלחתי „לגעת“ בעוד כמה זיכרונות בברלין אבל באופן לא רגיל הרגשתי חרדה כל פעם ששמעתי רעש מוזר שלא יכולתי מיד לזהות. בבית הקברות בווייסנזה במזרח ברלין מצאנו את הקבר של סבתי. זה היה יום קפוא והיו מלא רעשים מפחידים. במיוחד היה מפחיד הברז שדלף בבית הקברות ופיזר מים בקצב. עד שראיתי מה זה היה, הצליל התקשר לצעדת פלוגות הסער.
אני זוכרת את המסע לאנגליה לפרטי פרטים, זה הרגיש נצח. הופתעתי שהעולם היה כל כך גדול, שהייתי יכולה להמשיך וללכת בלי להגיע לסופו. האנייה הייתה כל כך גדולה ולא יכולתי להבין איך דבר כזה גדול יכול לצוף על המים ולא לשקוע. הרדימו אותי במיטה איך שהספינה יצאה מהמזח. אני לא זוכרת את המסע בים או העגינה באנגליה, אבל אני זוכרת שהייתי מאוד חולה במיטה שלי.
בלי אחי, הגדול ממני בשלוש שנים, לא יכולתי לדמיין את עצמי שורדת את השבועות הראשונים באנגליה. האמנם, תמיד הרגשתי אסירת תודה על שהורשה לנו להיות ביחד, או לפחות בקשר אחד עם השנייה כל הזמן הזה באנגליה. זה היה אחי שהסביר לי את כל הדברים שפחדנו והתבלבלנו מהם. אני חושבת שכמה מהסבריו היו קצת לא מדויקים, אבל הם כל הזמן סיפקו אותי. אני חושבת שזה שהוא שמר עלי היה חשוב בשבילו כדי להמשיך. אני די בטוחה שההוראות האחרונות שנתנו לו ההורים שלנו היו לדאוג לאחותו הקטנה וכך הוא עשה.
נאסר עלינו לדבר בגרמנית. למדתי אנגלית מהר מאוד. אני זוכרת שלא קיבלתי אוכל בשולחן האוכל עד שלא ביקשתי באנגלית מושלמת. היו הרבה פעמים שהלכתי למיטה רעבה. רק מרטין ידע כמה רעבה הייתי והוא זה שהתגנב לקומה למטה, פשט על המזווה באמצע הלילה בשביל להאכיל אותי. כמה מתים היו הלילות – בשביל ילד של עיר, הלילות בכפר הם שחורים באופן מחריד. נאלצתי לישון בחדר לבדי ואני זוכרת ששכבתי בכלום השחור ותהיתי באימה אם הכל עדיין קיים ואם אני עדיין חיה.
הייתי יותר מידי מפוחדת כדי לצאת מהמיטה לשירותים בחושך, אז חלמתי על זה שאני הולכת לשירותים. אני עדיין זוכרת את את החלום – ההרגשה של הרצפה הקרה מתחת לרגלי והאסלה הקרה, כאשר אני יושבת עליה והאימה של הרטיבות החמימה ואז אחר כך לגלות שכל הזמן הייתי במיטה. אשתו של רקטור הכתה אותי עם חגורה מעור על הרטבת המיטה. ניסיתי להפסיק אבל לא הפסקתי לחלום את החלום הנורא הזה שוב ושוב. אני זוכרת שנרדמתי על הבטן שלי בגלל שהגב שלי כאב יותר מידי מכל המכות.
ואז ההקלה הייתה כשהלכתי בגיל 6 לפנימיית יום של הקווייקרים ואם הבית אמרה לי להפסיק לדאוג. היא אמרה לי שכמעט כל הילדים הרטיבו במיטה שלהם ויש להם גומי מיוחד שמכסה את הסדין – אז כך שזה לא משנה.
מקור: ״באתי לבדי – סיפוריהם של ילדי הקינדרטרנספורט״, עמ׳ 214-213. תורגם על ידי רותם ממן, טל אביסהל ולידן קצב מבית הספר ליאו בק בחיפה.
מקור באנגלית: I Came Alone: The Stories of the Kindertransports. Editor, Bertha Leverton. Book Guild, 1990, pp. 213-214.
חרונוב, 14 יוני 1939
גב‚ מילר היקרה,
מכתבך מה– 11 ביוני שחיכינו לו בלהיטות הביא אותנו לדמעות ואנו מודים לאל על שהוליך את בננו היחיד לבית של אנשים כה נדיבים וטובים. אף על פי שעד כה לא ידענו מאומה חוץ משמכם (כמו שאתם לגבינו) מקריאת מכתבכם הנדיב, אנו יכולים לקבל מושג אודותיכם ואינני צריכה להסביר לכם על אושרינו לדעת שילדינו נמצא בידיים כה טובות.
אנו מודים לכם בכל לבנו על האהבה הנפלאה והדאגה בה אתם מקיפים את בננו ואנו רק מקוים שטומי בבורות הילדותית שלו לא ינצל את נדיבותכם לשובבותו. למרות שטומי טוב לב, עדיין הוא ילד מאוד לבבי ועיקש.
אני מפצירה בכם לא רק לנהוג באהבה ובטוב אלא, גם בקשיחות, כי לא כל דבר מותר.
אנו משוכנעים כי הילד מרגיש כמו בבית וה„דודה“ וה„דוד“ החדשים שלו יאמצו אותו לחיקם בקרוב.
אנו מתגעגעים לילד באופן נואש, הבית שקט כמו קבר ואנחנו מאוד גלמודים. אך אם אנו מגיעים להקרבה הגדולה של פרידה מהילד כדי להצילו אולי מסבל גדול, ביודענו ששומרים על ביטחונו, אנחנו מתגברים על כאבנו ובוטחים באלוהים שיהיה עמנו.
כפי שכבר כתבתי לך, אני מצטערת לספר שטומי הוא בררן באוכל ויש מעט דברים שנראה שמפתים אותו. מכיוון שאת כל כך טובה בנטייתך להכין לו את המנות האהובות עליו, אני אספר לך בשמחה מה טומי אוהב לאכול.
הוא בעיקר מחבב מרקים ואני נותנת לו אותם אחרי מנת הבשר והירקות. הוא לא מת על ירקות, אבל הוא הכי פחות אוהב בשר ודגים שאותם הוא מסרב בכלל לאכול. בנוגע למאפים הוא נוגע מעט, אבל הוא מחבב עוגת שוקולד בלי קרם. הוא מאוד אוהב פירות, במיוחד בננות. המרקים האהובים עליו הם: אטריות, פטריות, תפוחי אדמה ומרק עדשים עם כמון ואטריות, ירקות: תרד גזר, תפ„א, כרוב, כרובית. אני מכינה את הירקות כך: אני מרתיחה אותם במי מלח עד שהם רכים, אחר כך אני מערבבת אותם עם קמח צלוי מעט. הוא אוכל כל מיני סוגי בשר, גם עוף, אבל רק אם זה חתוך לחתיכות קטנות. אבל בבקשה, אל תדאגי בקשר לאוכל שלו, הילד רוצה רק מעט ועם תחנונים לטוב ולרע לא הצלחנו להכריח אותו לאכול יותר. שאלוהים ישמור עליו בריא, זה הקרבה גדולה מצדך שאת מוכנה לעשות עבורו ,ואנו אפילו לא יודעים כיצד להודות לך. טומי נולד ב– 25 בפברואר 1934, ולמרות שהוא בן לא יותר מחמש שנים ושישה חודשים, הוא מאוד עירני לגילו, הוא יודע לקרוא שעון, הוא יכול לספור עד מאה ויודע כבר הרבה אותיות, שאפילו הוא כותב אותן. אני מניחה שהליכה לבית ספר תהיה עבורו הדבר הנכון והוא כבר מוכן לכך. אנחנו מתחננים בפניך לנשק ולברך אותו במקומנו. אני משאירה את הבחירה בידך אם לשים את התמונה שלנו בחדרו של הילד. אני חושבת שהוא ישמח לכך.
כעת אני רוצה לספר לך עלינו כי אני בהחלט יכולה לדמיין שאת רוצה לדעת ילד של מי יש לך בבית.
בעלי בן ארבעים ואחת, מנהל טכני ומכירות של מפעל גדול לטקסטיל ובגדים תחתונים שבעליו נמצא בלונדון ואליו את יכולה לפנות לצורך מידע. אביו של הבעלים הנוכחי ואביו של בעלי היו בני דודים. בעלי בנה במו ידיו את תפקידו הנוכחי. בגיל עשרים ושתים הוא היה פקיד מודיעין ומאז שסיים ללמוד בבית ספר לטקסטיל, הוא עובד באותו מפעל– אדמונד פיק, מפעל למכונות אריגה ותפירה של וולקה פוריצ‚י, שבמרחק עשר דקות מחרונוב. כרגע בעלי אינו יכול לעזוב את המפעל. עדיין איננו יודעים מתי האם לשישה חודשים או רק שלושה חודשים. בעלי הוא לא רק טוב ואפשר לסמוך עליו בכל תחום, אלא גם מומחה ידוע בתחומו.
אך אבוי! איננו יודעים באיזו דרך הוא יוכל להשתמש בכישוריו. יש ברשותנו תצהיר לארצות הברית, קולורדו היכן שגרים קרובי משפחתנו. הם ד„ר וולדפפל, רופא מחלות גרון ואשתו. למרות שנרשמנו במרץ, נאמר לנו בקונסוליה האמריקאית שיתכן ויקח שנים עד שנקבל את האפשרות להגר כי המכסה מלאה. לכן היינו רוצים להגיע לאנגליה, אם זה אפשרי. כמובן מאוד קשה לקבל היתר לשם. בת דוד שלנו בלונדון, שהיא בעצמה מהגרת מאוסטריה כתבה לנו שאוכל לקבל היתר רק אם אקבל משרה בבית משפחה, שבשמחה אקח כי אני יכולה לנהל את רוב עבודות הבית, אפיה ובישול. אבל זה הרבה יותר קשה לבעלי ואינני יכולה לעזוב אותו כאן עד שיקבל היתר. אולי תמצא דרך מוצא במשך הזמן, אנחנו מתפללים לאלוהים כל יום שיעזור לנו. אני עצמי בת שלושים ושלוש, יש לי הכשרה כמזכירה, אבל הייתי עסוקה מאד בעבודות הבית ועכשיו לקחתי הרבה קורסים מיוחדים כמו בשר קר, בישול אנגלי ולמדתי להכין קארלסבד וופל . בפעם הבאה אשלח לך דוגמית כי גם טומי אוהב אותם מאוד. אבי רופא, ובשל גילו , שבעים, הוא בגמלאות וגר יחד עם אמי בברנו. אביו של אבי היה שופט ורב ראשי ומרצה לשפות המזרח באוניברסיטת צ‚רנאוטי ואבא של אמי היה חזן. אחותי היחידה נשואה לעורך דין ואין לה ילדים.
יש לי כמה תמונות מהיום שטומי עזב ואני שולחת לך אותם וכמו כן כמה תמונות של הבית שלנו ואני מתחננת שתראי אותם לטומי גם כן, כי אני מניחה שהוא ייהנה מהם. בבקשה, עדכני אותי אם הוא בוכה לפעמים והאם הוא מציק לך ולא מציית כי אני יודעת מצוין כי לילד יש כמה נקודות רעות שעם הזמן ישתפרו.
גברת מילר היקרה, את משמחת אותנו עם מכתבך המפורט על הילד שלנו ואני יכולה להבטיח לך שאנו זוכרים אותך עם תודה גדולה וכן עם הרבה כאב שבננו כל כך רחוק מאיתנו, אבל אנו מאושרים שניתנה לו ההזדמנות להגיע אליך.
אני מודים לך אלף אלפי פעמים, גברת מילר היקרה.
שלך בנאמנות
צ‚רלס ולנקה ברמן
מקור: ״באתי לבדי – סיפוריהם של ילדי הקינדרטרנספורט״, עמ׳ 36-34. תורגם על ידי ענת ריינר מבית הספר ליאו בק בחיפה.
מקור באנגלית: I Came Alone: The Stories of the Kindertransports. Editor, Bertha Leverton. Book Guild, 1990, pp. 34-36.
