דף הביתמבצע ההצלה קינדרטרנספורטשלב 2: עבודה עם מקורות ראשונייםדף עבודה: קבוצה 4

דף עבודה: קבוצה 4

עדויות

לורי קאהן - ברסלאו (פולין), פנסילבניה (ארה״ב)

אבי אמר כל יוםפופלה, אני לא רוצה שתלכי, אבל כן אני רוצה שתלכי כי זה יהיה טוב עבורך“. הגיע היום והלכנו. אמי ואבי באו איתי לרכבת והעלו את המזוודה. המושב שלי היה ממש ליד החלון. לרכבות הגרמניות היו חלונות גדולים, הוריד את החלון עד הסוף כדי שאוכל להישען החוצה, וחיבק ונשק אותי. יכולתי לראות את פניו של אבי נעשים לבנים יותר ויותר, וחשבתיאני רק מקווה ששום דבר לא יקרה לו“. הוא נראה מאוד מאוד חיוור ומצבה של אמי המסכנה נעשה יותר ויותר גרוע, ורציתי שהרכבת תיסע כבר כי לא רציתי לזכור את זה. הגיע האדם ונתן את הסימן [לרכבת לנוע]. כשהרכבת התחילה לזוז, אבי אמרפופלה, תני לי להחזיק את ידייך“,. ואני החזקתי את ידי ואמרתיאני צריכה לעזוב! אני צריכה לעזוב!” “לא! אני לא רוצה שתלכי! אני לא רוצה שתלכי!” אבי לא היה מסוגל ללכת מהר בגלל שהוא נעזר במקל הליכה. התקדמנו עוד קצת והוא לקח את ידי ומשך אותי החוצה מהחלון, ונפלתי. הייתי יכולה ליפול ברווח שבין הרכבת והרציף. היה רק רווח צר. לא נפלתי לשם, אך נפצעתי ודיממתי והייתי הרוסה, הרוסה לחלוטין. ואבי היה ברקיע השביעי. הוא קבל בחזרה את פופלהאת הילדה הקטנה שלו.

אביה של לורי קאהן משך אותה החוצה מהרכבת, והיא לא ניצלה בקינדרטרנספורט. היא נשלחה לגטו טרזינשטאט יחד עם הוריה. היא שוחררה באפריל 1945 בברגןבלזן, אחרי ששרדה את מחנות הריכוז אושוויץ, מטאוהזן, בוכנוואלד ואת צעדת המוות.

מתוך הסרט: Into the Arms of Strangers: Stories of the Kindertransport [Warner Brothers, 2000], 36:03-37:55 min.

לורה סגל - ברסלאו (גרמניה), בריטניה, ניו יורק (ארה״ב)

אני זוכרת את הערב האחרון, כל בני הדודים והדודות הגיעו להיפרד והייתה דודה אחת שהיו לה תאומים, שכעסה מאוד על הורי ששמו אותי בטרנספורט ולא הצליחו להעלות לשם גם את התאומים שלה. היתה תחושת כאב ובהלה וזעם בחדר, והיה רגע שאבי הושיב אותי על ברכיו ואמר לי: “כשתגיעי לאנגליה את חייבת לדבר עם כל האנגלים שתפגשי ואת חייבת לבקש מהם להוציא [מגרמניה] את אמך ואותי, ואת סבך וסבתך“. ובגלל שהדודה הזאת היתה שם והייתה כל כך אומללה וכועסת, הוא אמרואת התאומים של הדודה הזאת“. במהרה היתה לי רשימה של אנשים שאני, ילדה בת עשר, הבטחתי להציל מהיטלר.

כל ילד קבל מספר. המספר שלי, עדין יש לי אותו, היה 152. זה היה המספר שכל ילד תלה סביב צווארו, ומספר זהה הוצמד למזוודה. וכך עמדנו שם, נדמה לי שבקבוצות של חמישים, ואמי ואבי היו שם. אמי המשיכה לשוחח איתי כאילו מתרחש דבר רגיל ומעניין, ואני זוכרת שלבשה פרוות פוני עם צווארון שועל, ושפניה היו טמונים בתוך הצווארון, ואני זוכרת שלמרות שדיבורה היה כאילו הכול כרגיל, פניה, אני זוכרת, היו לוהטות. אדומות ולוהטות.

מתוך הסרט: Into the Arms of Strangers: Stories of the Kindertransport [Warner Brothers, 2000], 31:30-32:53 min.; 33:04-33:53 min.

על פאולה פורסט, שליוותה ילדים גרמנים במסעם

המנהלת לשעבר של בית הספר תאודור הרצל, פאולה פורסט, מונתה ללוות קבוצה של ילדים העוזבים לאנגליה ב-3 באוגוסט 1939. להפתעת כולם היא שבה לגרמניה, משום שהיא לא ידעה מה לעשות באנגליה. בברלין נמצאו ידידיה והפנסיה שלה, ובחול לא היה לה איש. היו הרבה יהודים גרמנים שעדיין דיברו כך.”

מקור: Outcast. A Jewish girl in wartime Berlin by Inge Deutschkron. Froom Intl Publisher, 1990. p. 58.

ברטה לוורטון (שם נעורים אנגלהרד) - מינכן (גרמניה), לונדון (בריטניה)

במבט לאחור על השנים שחלפו, בדרך כלל זוכרים  את האירועים  יוצאי הדופן השמחים והעצובים. הפרטים התפוגגו עם השנים  אבל הזיכרונות לעולם לא ישכחו.


הזיכרונות של חמש השנים בהם הייתי עם משפחתי האומנת לעולם לא יוכלו להימחק. הצד החיובי, שהם שמרו גם על אחי  הצעיר תאו בן 12 ועל אחותי אינגה בת ה-9 . אני הייתי רק בת 15 כשהגעתי לאנגליה.


היחס כלפי מצד  ‘דודה ורה‘,  אני כיום יכולה לייחס אותו  לכעס שלה על הבריאות הטובה שלי מאחר והיא הייתה  נכה חלקית. אך ההתעללות שלה בנו ובי במיוחד הייתה כלום לעומתהחביבותשלדוד בילי‘  ממנה הצלחתי להימנע בהצלחה במשך חמש שנים.  השנה הראשונה הייתה נסבלת יותר. גרנו בקובנטרי ( עיר במערב בריטניה)  במימון  הקתדרלה של קובנטרי , מבלי שידענו  דבר אודות וועדה לפליטים יהודים.  בכל מקרה אחי חגג בר מצווה בבית הכנסת הקטן ברחוב בארס והזמינו אותנו לביתו של הרב  לליל הסדר. היינו חוזרים  הביתה עם חבילות של מצות  מה שהגביר את הכמיהה לבית יהודי  עוד יותר. לעתים נדירות כשהרשו לנו  ללכת לתפילת שבת (הליכה של שני מייל ), אף  אחד מחברי הקהילה הקטנה לא שם לב לשלושה  ילדים קטנים מסכנים שכל כך רצו להיות חלק מהקהילה היהודית. יום אחד תאו חזר הביתה בוכה וצולע מבית הספר. הוא נפל למכתש שנוצר מפצצה . במשך מספר ימים הכריחו אותו ללכת  לבית הספר ונאמר לו לא לבכות כמו תינוק. לי גם אמרו לא להיות אווילית כשהצעתי  שעליו לראות  רופא. לבסוף הרגל שלו התנפחה כל כך שהוא היה חייב להיבדק אצל רופא. התברר שהוא הלך עם קרסול שבור  במשך ימים.


פעמים רבות הידיים הקטנות של אחותי אינגה  היו מלאות בחבורות שנגרמו מצביטות מדודה וורהכעונש על השובבות שלה. לכן ממש לא התנגדנו לכך, שהיו מגרשים אותנו לאכול במטבח.


אחרי הבליץ על קובנטרי , פינו אותנו לעיירה קטנה ביורקשייר. עכשיו באמת היינו מנותקים מכל קשר יהודי, אבל כנראה הייתה ועדה שידעה אודותינו, כי אני זוכרת שפעמיים בשנה ביקר אותנו רב צעיר,  שתפקידו היה לבקר ילדים שגרים בבתים שאינם יהודיים. לא היה טעם להתלונן בפניו על הטיפול בנו. זה היה המילה שלנו כנגד המילה שלהם, ובאותו זמן  היינו כל כך מפוחדים שפשוט השלמנו עם גורלנו.


נשלחתי לעבוד במפעל כותנה קרוב, ובצעתי את עבודות הבית בערב ובסופי שבוע. תאו עבד במפעל  מגיל 14. אינגה הלכה לבית ספר וזכתה במילגה . אהבתי לעבוד בגלל שהעבודה הרחיקה  אותימהביתוהבנות שם היו נחמדות וקיבלו אותי. עבדנו לפי הספק ותוך זמן קצר מאוד  זכיתי להעלה בשכר, אבל כמובן תאו ואני היינו חייבים לתת את השכר שהרווחנו  לדודה ודודועל כל פאונד שהרווחנו היינו מקבלים חצי  קראוןשמינית ! אבל זה היה תאורטי בלבד כי כעבור יום אפילו הסכומים הקטנים נלקחו כהלוואה  ואף פעם לא הוחזרו. היו פעמים שהיינו מתמרדים ולא היינו שומעים דברים כמו בקשה לקבל את קופוני הכסף המתוקים שלנו, אזדודהשלנו הייתהמתעלפתומאשימה אותנו בהידרדרות בריאותה ובכפיות  טובה. ‘דוד ודודהאהבו לשחק מונופול, אבל זה לא היה כל כך כיף לשחק רק  שני אנשים ולכן היינו בדרך כלל מוזמנים לשחק איתם. במהרה גילינו שאם היינו מנצחים, הם לא אהבו זאת והיו מתעללים בנו אחרי זה. אז המצאנו אסטרטגיה יעילה להפסיד. זה גרם להם לשמחה ואנו הרווחנו פינוק  כמו תה וביסקוויטים או ממתקים.


אני זוכרת שבוע אחד מופלא בינואר.’ דודה ודודנסעו לבקר את אימה של הדודה בקובנטרי והירשו לנו לפתוח את מנות המשכורת שלנו ולקחת את דמי הכיס ועוד קצת עבור אוכל. זה היה יום ההולדת ה– 21 שלי וה-14 של אינגה  באותו השבוע. הלכנו לאולדהאם העיירה הקרובה ואכלנו ארוחת צהריים בבית קפה , ביצים, שעועית , וציפס. ראינו את מראות הנוף  ולאחר מכן  הלכנו לשחות בבריכה, שם לימדתי את אינגה לשחות ואז הצטלמנו.  השמחה והחופש ביום הולדת הזה ייזכרו על ידי  תמיד . אבל ציפתה לנו שמחה נוספת. ההורים שלנו הצליחו לברוח ב-1940 ואחרי חמש שנים של מסעות הם הגיעו לפורטוגל. זה היה עדיין זמן מלחמה . היה חוק של הפרלמנט שבו ניתן אישור לבני  משפחה קרובה ממדינות ניטרליות להגיע  לבריטניה, בתנאי שהיו להם שם ילדים מתחת לגיל 15 שצריך לפרנסם. אינגה התאימה לחלק הזה בחוק. אמה של הדודה קנתה בית נוסף בקובנטרי (היא ניהלה  אכסניות) כששמעה שהורינו באים. הכוונה הייתה שהם יהיו שומרי הבית שם וכך יוכלו  להתפרנס . אבל כשהם הגיעו וראו את המצב שבו היינו  (לא היו לי נעלים.  רק נעלי עץ לעבודה במפעל הכותנה ששם זה מה שהיה נהוג לנעול ) , היה ריב נוראי. אנחנו הילדים החלטנו לא לומר שום דבר רע על הדודים אבל במהלך הלילה אמי הוציאה ממני את כל הסיפור שלי. אינגה שכחה את כל הגרמנית שלה ותאו את הרוב. לעולם לא אדע איך אבל אבא התקשר דרך הטלפון של הכפר לוועדת הפליטים הקרובה (במנצ׳סטר) בלי לדעת את השפה האנגלית ותוך שעתיים הם הגיעו במכונית ואספו אותנו משם. ההורים התעקשו לקנות לי זוג נעליים בדרך. זה היה כמה ימים לאחר יום הולדתי  העשרים ואחת. כשהשגתי לאחרונה את רישומי מ-CBF גיליתי שנרשמנו כעושי צרות בגלל שהתלוננו להורינו.

תקופה חדשה ושמחה החלה. השתקענו בברמינגהאם . התחתנתי וגידלתי משפחה עם שתי בנות ותשעה נכדים מקסימים באנגליה ובישראל. גם לי הייתה טרגדיה, איבדתי בן  מופלא בשם  דני שנלקח ממני בגיל עשרים ואחת.  גם תאו מת בגיל 43 אבל אני מתנחמת בכך  שאני יכולה לבקר את קברם וגם את קבר  הורי, דבר שלצערי נמנע מרבים מבני דורי מהקינדר.

מקור: ״באתי לבדיסיפוריהם של ילדי הקינדרטרנספורט״, עמ׳ 186-182. תורגם על ידי נעמה אורין מבית הספר ליאו בק בחיפה.

מקור באנגליתI Came Alone: The Stories of the Kindertransports. Editor, Bertha Leverton. Book Guild, 1990, pp. 182-186

Materials for Download