השלב הראשון - הקדמה

איי וייויי הוא אומן עכשווי ואקטיביסט סיני. איי נולד בבייג’ין באוגוסט 1957, בן למשורר הסיני איי קווינג. כשהיה בן שנה המשפחה גורשה מהמדינה, וחזרה לבייג’ין כעבור שמונה שנים. איי עבר לארה“ב בשנת 1981. לאחר 12 שנים, בשנת 1993, הוא חזר לסין בעקבות מצבו הבריאותי של אביו, ומאז ביסס את עבודתו שם. היצירות של איי מתעסקות לעיתים קרובות במערכת היחסים בין העולם העכשווי ובין המודלים הסיניים המסורתיים לאומנות, מחשבה וייצור. איי הוא פעיל זכויות אדם ומשתמש ביצירותיו על מנת לעורר דיון על נושאים כגון צנזורה, פיקוח ממשלתי, גלובלזציה ושחיתות. הביקורת הגלויה שלו כלפי הממשלה הסינית הובילה אותו למספר מאסרים פומביים.

במרץ 2017 חשף איי את יצירת האומנות הגדולה ביותר שלו עד כה, בגלריה הלאומית של פראג. היצירה, שנקראת „חוק המסע“, מציגה פסל באורך 70 מטרים של סירה מתנפחת, בנוסף ל-258 דמויות מוגדלות המייצגות פליטים המנסים לחצות את הים התיכון. היצירה נוצרה במפעל סיני שאף מייצר סירות שבהן השתמשו פליטים. בעבר יצר איי מספר יצירות אחרות העוסקות במשבר הפליטים העולמי.

בנקסי הוא אומן גרפיטי, אקטיביסט פוליטי ובמאי אנונימי מאנגליה. הוא התחיל ליצור אומנות רחוב בתחילת שנות ה-90 בבריסטול, בריטניה. אומנות הרחוב והגרפיטי של בנקסי התפרסמו בזכות הסגנון היחודי שלו והשימוש בשבלונות, ורבות מיצירותיו הפכו לתמונות ויראליות ברשת. יצירותיו של בנקסי הן לרוב סאטיריות, ומבקרות פוליטיקה ואמונות מערביות. בעשרים שנות עבודתו, האומן – שזהותו האמיתית עדיין אינה ידועה – יצר אומנות רחוב בכל רחבי העולם, כמו גם סרטים ופרויקטים משולבים.

ב2015 יצר בנקסי פרויקט הנקרא „דיסמלנד“ – משחק מילים על השם „דיסנילנד“ והמילה Dismal – מדכדך. דיסמלנד הוא פארק אנטי-שעשועים, שתואר ע“י האומן כ“אטרקצית התיירות הכי מאכזבת של הממלכה המאוחדת עד כה.“ פארודיית הדיסנילנד האפוקליפטית כללה יצירות אומנות מ-58 אומנים בינלאומיים שונים אשר מבקרות את תרבות הצריכה, מדיניות ההגירה, תרבות סלבריטאיים ועוד. אחת היצירות הייתה בריכת סירות, אך במקום ספינות המנוע האופייניות לפארקי שעשועים, צפו בה סירות פליטים מוקטנות.

דיסמלנד היה פתוח למבקרים למשך חמישה שבועות בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2015, במהלכם ביקרו בפארק למעלה מ-150 אלף מבקרים. לאחר סגירתו, החליט בנקסי לתרום את כל החומרים שבהם השתמשו לבניית הפארק למחנה הפליטים „הג’ונג’ל“ בסמוך לקאלה, צרפת, על מנת שישמשו לבניית בתי מחסה.

פליטים יהודים מגרמניה על סיפונה של האניה סנט לואיס בהוואנה, ב-1 ביוני 1939. נשיא קובה הורה על הספינה לעזוב את המים הטריטוריאליים של קובה, וב-2 ביוני הספינה החלה את מסעה חזרה לאירופה (צילום: AP).

התמונה הבודדת, שמסכמת בפשטות ובדרמטיות את נטישת היהודים, הייתה קריקטורת מערכת שפורסמה ב“ניו יורק דיילי מירור“ ב6 ביוני 1939, בשיא משבר הספינה סנט לואיס. הקריקטורה, שאוירה על-ידי פרד ל. פאקר (שלעתיד יזכה בפרס פוליצר), מציגה סירה קטנה, העשן שיוצא מהארובה שלה מאיית „ספינת פליטים יהודים“, מפליגה מול פסל החירות. בבסיס הפסל מופיעות המילים הידועות: „תנו לי את בניכם העייפים, העניים… שלחו אותם, חסרי הבית, מוכי הסערה, אליי,“ אך מהלפיד המורם מונף שלט הקורא „אין כניסה“. מבטה של אשת החירות מוסט מספינת הפליטים. כותרת הקריקטורה היא „מתביישת!“, והיא לוותה במאמר מערכת שמתאר את אשת החירות כמתביישת במדיניות האנטי-הגירה של ארצות הברית.

פרד ל. פאקר (1886 – 1956) היה מאייר אמריקני וקריקטוריסט פוליטי. הוא זכה בפרס פוליצר לקריקטורת מערכת ב1952.

מקור: ד„ר רפאל מדוף, מכון דוד ס. ויטמן ללימודי שואה, http://new.wymaninstitute.org/2005/05/making-the-holocaust-unforgettable-through-cartoons/; ויקיפדיה

ולדיסלב שלנגל היה משורר יהודי, שנודע כאחד היוצרים המפורסמים בוורשה לפני השואה. שלנגל המשיך לכתוב ולהופיע בגטו ורשה, שם עבד כעובד כפייה במפעל לייצור מברשות. בגטו הוא חידש את המופע „העיתון החי“ אותו נהג להעלות בערבים ספרותיים לפני המלחמה.

ב-8 במאי 1943, במהלך מרד גטו ורשה, הנאצים גילו את מקום מחבואו והוא נרצח יחד עם אשתו וכמאה וששים יהודים נוספים שהסתתרו עמו.

לאחר המלחמה התגלה חלק מיצירותיו של שלנגל במספר מקומות שונים. בשנת 1977 התפרסם קובץ שיריו „אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה„, בפולנית. ב-1987 תורגם הקובץ לעברית על ידי הלינה בירנבאום.