קראו את הקטעים מזכרונותיו של גוסטב שרדר, שהיה רב החובל של הסנט לואיס. כיצד תיאר את האווירה ששררה על הסיפון? כיצד הוא התמודד עם המצב? מה תוכלו לספר על תחושותיו ומחשבותיו?
תחושת חרדה שוררת בקרב הנוסעים, אך כולם משוכנעים שהם לא יראו את גרמניה שנית. היו פרידות נרגשות. נראה שרבים מהנוסעים חשו הקלה כאשר עזבו את ביתם. אחרים מתקשים לקבל זאת. אך מזג האוויר הנפלא, אוויר הים הנקי, האוכל המצוין והשירות האדיב על הסיפון יביאו במהרה לאווירה רגועה בשיט הארוך. החוויות הקשות שחוו הנוסעים על היבשה יחלפו במהירות ויראו כחלום.
נציג של הג‚וינט הבטיח שלמרות כל הקשיים הם יעשו כל מה שניתן למנוע את החזרת האנשים לגרמניה. אסור היה להשתמש בכלל בביטוי „חזרה לגרמניה„. זו היתה טעות פסיכולוגית! החששות בקרב הנוסעים גברו. הדבר הוביל למספר ניסיונות התאבדות. עורך דין, ד„ר מקס לוי, חתך את ורידיו והטיל עצמו למים.
אני עצמי הייתי מדוכא. מעולם לא חוויתי מצב רוח עגום שכזה. הנשים היו חרדות במיוחד משום שלא ניתן מידע אודות יעד הספינה. „קפטן, לאן אתה לוקח אותנו?“ ובפעם הראשונה בחיי לא יכולתי לתת תשובה לשאלה זו. [חברת הספנות] של קו המבורג–אמריקה הטילה עלי לעשות ככל יכולתי כדי לדאוג לרווחת הנוסעים, ועשיתי ככל שיכולתי לעזור לאנשים האומללים האלה למצוא בית, בתמיכת ועד הסיפון.
בינתיים תחושת העדר–הבית השתלטה עלי. אני חש כאילו „סנט לואיס“ מגורשת מהעולם כולו וצריכה לברוח מכוכב הלכת הזה, שאינו מסביר פנים. צוות הספינה לא יכול לצפות להכרה מהממשלה עבור הגישה הפרו–שמית שלהם. אך תחושה זו שגרמה לי להבין לגמרי את מצבם העגום של הנוסעים…
עם זאת, הסיוע שקבלתי לא היתה מועיל אם הנוסעים עצמם לא היו כל כך ידידותיים. הפרידה אסירת התודה שלהם לפני שהגיעו לאנטוורפן היתה מרגשת, נגעה עמוקות ללבי ובלתי נשכחת. משום כך חשתי אף עוד יותר צער על [הנוסעים] המסכנים, שהאמינו שמצאו מקלט בצרפת, בהולנד ובבלגיה, אך בסופו של דבר שוב נתפסו על ידי המנוולים. המחשבה שהאנשים האלה, שהיו בתחילה במחנות ריכוז, הפכו בהמשך לנוסעים על סיפונה של ה„סנט לואיס„, ואז נעקרו שוב רק כדי לסיים את דרכם באומללות שוב במחנה ריכוז, מדכאת מאוד.
ידוע לי רק על מעטים מבין מהגרי „סנט לואיס“ שהגיעו ליבשת [אירופה] ועדיין בחיים.
אנשים רבים, בעיקר ארתור מאצ‚ובסקי ולאו האס, שאלו אותי כיצד כל העניין היה בכלל אפשרי, ומי היה זה שהוציא את איסור הכניסה להוואנה. עדין לא מצאתי תשובה לכך, ומאז נטשתי את החיפוש אחר תשובה. מטרתי אינה לדון בשאלות הנוגעות לאשמה. יתכן שהאנשים שעלה בגורלם לשחק תפקיד מרכזי [בפרשה] כבר אינם בחיים. הדבר גורם לי לחשוב על המורה הזקן שנהג ללמד את תלמידיו על סובלנות. הוא מעולם לא אמר דבר שלילי על אדם אחר, אפילו לא על יריביו. „לעולם אל תיטרו טינה זה לזה„, הוא אמר, „אדם מחונך כראוי אינו מתנהג כך. מי שמעולל דבר רע לאחר, מעניש את עצמו יותר מכל עונש שהיה יכול לקבל מאדם אחר.“
מסיבה זו, עם כל הכבוד, הנחתי לשאלת ההאשמה. נעים הרבה יותר לדבר על הכרת תודה. הכרת תודה על כל הדברים הטובים שאנו לומדים זה מזה. לכן עלי להודות לאינספור אנשים שעזרו לי להפוך את חיי הנוסעים שלנו ב„סנט לואיס“ לנעימים ככל האפשר. אף על פי כן, אין לשכוח את משמעות גורלם הטרגי של נוסעי „ספינת המהגרים“ עבור כל בני האדם, כדי שהאכזריות וחוסר האנושיות באשר הם, לא יישנו יותר לעולם.
תורגם לעברית מזכרונותיו של קפטן שרדר, חסרי מולדת בלב ים, שהופיעו בגרמנית בהוצאת בקרדרוק, ברלין, 1949.
Heimatlos auf hoher See, Gustav Schröder, Berlin: Beckerdruck, 1949
