הימים המאושרים של הילדות שלי בעיר נוודק, נעצרו בפתאומיות בערב אחד ב– 1938 (ליל הבדולח) כשעצרת פוליטית עברה מתחת למרפסת שלנו בעיר הראשית. אחרי שהאנשים התפזרו, ההורים שלי נראו אפרוריים, ודיברו ביניהם בלחישות. השכיבו אותי ואת אחי מהר במיטה כשההורים שלנו התלבטו מה לעשות. כמה שעות לאחר מכן, היה יותר רעש בחוץ, ופתאום הבנו שאבנים נזרקות על החלונות שלנו. מבועתות, אני ואמי התחבאנו ליד המיטות רחוק מהחלונות, בזמן שאבי ואחי חסמו את הדלת ועמדו לידה עם חפץ מעץ בידיים בשביל להרחיק אנשים שניסו להיכנס לבית.
בסוף הקולות המאיימים מבחוץ נפסקו, אבל הפחד בלב שלנו נשאר. הקריאה „juden raus“ (יהודים החוצה) הייתה חזקה וברורה. אחרי שהרעש הפסיק, אבי הורה לנו לארוז תיק עם דברים בסיסיים שאנחנו צריכים, בזמן שהוא ארגן שנעבור. אבי הביא אותנו למכונית באמצע הלילה ואמר לנו להיות מאוד שקטים. בכיתי הרבה לא רק בגלל הפחד גם כי לא יכולתי להביא את הכלב הקטן שלי מופסי איתנו, והבטיחו לי שהמטפלת תישאר ותטפל בו. אחרי כמה זמן, מזועזעים ועייפים, הגענו מוקדם בבוקר לביתו של מכר של אבי, לא רחוק מפראג. אבי, תמיד אופטימי, הרגיש שאנחנו יכולים להישאר עם החבר שלו עד שהוא יחזור לעבוד. אבל בקושי הבנו שאף פעם לא נחזור לבית שלנו כי סודטנלנד [האזור בצ‚כוסלובקיה] נכבשה [על ידי הנאצים].
היינו צריכים לעבור שוב לדירה קטנה בפראג. קצת לפני היום הולדת ה– 12 שלי ב-1939, אחי פתאום ארז מזוודה קטנה, ונפרד ממני…האווירה בבית הזמני שלנו נהיה עצובה ומפוחדת. הפנים היפות של אמי מפוחדות ועצובות. קצת לאחר מכן לבן דודי ולי נאמר שאנחנו הולכים לחג באנגליה ושההורים שלנו יצטרפו אלינו לשם הכי מהר שהם יכולים. נראה שרק כמה ימים אחרי זה, כשמצאנו את עצמנו עומדים בגשם בשביל עצוב וצפוף בפראג, מוקפים בעוד משפחות מפורקות, רכבת כבר הייתה בתחנה, ולאט, שמות הוקראו של הילדים שהיו חלק מהארגון של צלב האדום – הרכבת האחרונה שיכולה היתה לעזוב את צ‚כוסלובקיה. ילדים בכל הגילאים, אפילו תינוקות בני חודש, קיבלו תווית עם שם ומספר, בשביל להדביק למעיל. הילדים אז היו עם בן או בת בני בערך 14 ו-15 שאחראיים על קבוצה לקרון. אמרו לנו להיכנס לרכבת ורק אז הבנו שזאת פרידה.
צעקות וצרחות השתחררו, וכבר לא היה אפשרי לעצור את הדמעות שניסינו לעצור למשך כל כך הרבה זמן. זה היה מראה מעורר רחמים. ברציף, אימהות ואבות החזיקו אחד את השני, בוכים כשהרכבת לקחה את ילדיהם האהובים, למקום לא נודע. נאחזתי ברגשות של פאניקה. חלק ממני רצה לקפוץ מהחלון של הרכבת, אבל כפות הרגליים שלי קפאו וכל מה שיכולתי לעשות היה להסתכל מחלון הזכוכית המלוכלך על ההורים שלי בפעם האחרונה עד שהרכבת יצאה. לא ידענו אך לרוב אלה שנשארו ברציף, זאת הייתה התחלה של שנות גיהנום וסבל לא יתואר.
פקידים צעקניים עלו לרכבת מידי פעם ובדקו את המסמכים שלנו וגרמו לנו להרגיש אפילו יותר מבוהלים. ההדים של הרעשים וההתייפחויות, עדיין מצלצלים לי באוזניים, ועד היום, כל פקיד במדים גורם לי לפחד ולרעוד. בשביל להחמיר את המצב, בן דודי ואני הופרדנו והיינו בקרונות שונים, בלי יכולת לנחם אחד את השני.
הגענו בשמחה להרוויץ‚. משם נשלחנו לחוף המזרחי של אנגליה ודאגה לנו משפחה חקלאית [נוצרית] מתודיסטית נפלאה בכפר קטן ומרוחק. בהתחלה היו, כמובן, חודש של חוויות טראומטיות. הפעם הראשונה אי פעם שהופרדנו מההורים שלנו; ללא יכולת לתקשר עם המשפחה המאמצת שלנו כי לא ידענו אנגלית, בזמן שאנחנו מנסים להתרגל לסגנון חיים ותרבות לגמרי שונה.
אני זוכרת שפחדתי במיוחד מהחזירים בחווה שלנו ומצאתי את הריחות בחווה מאוד חזקים. לאט לאט נהיינו פחות ביישנים; למדנו לאכול מאכלים חדשים; להגיד כמה מילים באנגלית, ואז משפטים שלימדה אותנו האמא המאמצת הסבלנית שלנו, שהייתה מורה; ללכת לבית ספר ולכנסייה; ולעזור בחווה. ביקור מהדוד שלנו, או טיול מיוחד ללונדון לבקר אותו, וגם לעיתים נדירות אבל הכי חשוב– גלויות מההורים שלנו כל עוד הם יכלו לשלוח אותם, עזרו לנו בהשתלבות…
למרות שכמובן, עדיין התגעגענו להורים שלנו, ובכינו, החיים עם המשפחה המאמצת שלנו נהיו בטוחים ונהיו בינינו קשרים שהחזיקו הרבה זמן. לא רק שהמשפחה המאמצת שלנו הראתה נדיבות גדולה בכך שפתחו את ביתם עבורנו, גם על ידי הטוב שלהם והדאגה, וסטנדרטים גבוהים ביותר, כל כך שונה מההתנהגות הלא אנושית של מבצעי השואה, הם נתנו לנו תחושה של תקווה באנושות. חלק מהמשפחות בכפר והילדים שלהם התחברו איתנו והראו דאגה. המלחמה נראתה רחוקה מהכפר הקטן והרגוע שלנו. בזמן הזה גיליתי שאחי, שעזב במסתוריות שנים לפני זה, הגיע לפלסטינה בבטחה וחי בקיבוץ…
רק מעט אנשים מהמשפחה שלי שרדו את המחנות. שארית המשפחה שלנו באוסטריה, צ‚כוסלובקיה וגרמניה הושמדו לפי התכנית של היטלר.
מתוך הספר: ״באתי לבדי – סיפוריהם של ילדי הקינדרטרנספורט״, עמ׳ 163-161. תורגם על ידי נויה וולובסקי מבית הספר ליאו בק בחיפה.
מקור באנגלית: I Came Alone: The Stories of the Kindertransports. Editor, Bertha Leverton. Book Guild, 1990, pp. 161-163.
הייתי על הקינדר–טרנספורט של יוני 1939. מסעי התחיל בברטיסלבה, ועתיד היה להיגמר בגלזגו– לשם הגיעה אחותי ארבעה חודשים קודם לכן. לא הכרתי אף אחד על הרכבת. בלונדון, לנתי אצל משפחה צ‚כית למשך יומיים לפני שהמשכתי לגלזגו, ולא יכולתי להגות אף לא מילה אחת באנגלית. אדם זר הציע לי תפוח. הייתי בן עשר וחצי. בגלזגו, פגשתי את אחותי בת הארבע–עשרה, את האפוטרופוסים שלה, ורופאה זקנה שעתידה הייתה להיות האפוטרופוסית שלי. חששתי מעט אך לא הייתי במעמד לבטא את רגשותיי בפני אף אחד. היא לקחה אותי לביתה הגדול והקודר בגובאן, שם הסבירה בגרמנית שוטפת מהם שני החדרים שהורשיתי להיכנס אליהם, בניגוד לצבא החתולים שנהנו מהחופש בבית. הבית היה לך ומלוכלך והיה בו ריח חזק של חתולים שהיה לא נעים בכלל. היא לא ידעה כלל כיצד להתנהל עם ילדים, וחוץ מכך שהורשיתי לבקר את אחותי לעתים, הייתי כמעט אסיר. כשיצאנו מהבית לחנויות או לכנסיה, האפוטרופוסית שלי אמרה לכולם שאני „refugee“ (פליט), וזו הייתה המילה היחידה באנגלית שיכולתי לזכור אך לא להבין, אפילו שהייתי מודע לכך שהיא גרמה עניין אצל הרבה אנשים.
בסוף אוגוסט התחלתי ללמוד בבית ספר מקומי למשך כמה ימים אך כשהמלחמה פרצה, אני ועוד הרבה ילדים קיבלנו תגי שם, התקבצנו לתוך רכבת ונשלחנו כמפונים לאיירשייר. הגענו לאולם הכפר ונשלחנו למשפחות שונות. בהתחלה נשלחתי לאישה זקנה, שכשגילתה שאני לא יודע לדבר אנגלית, מיד שלחה אותי חזרה! בסופו של דבר כל הילדים נשלחו למשפחות חוץ ממני. הגננת המקומית שדיברה מעט גרמנית, שכנעה את בעלת הבית שלה, שכבר לקחה ילד אחד, לקחת גם אותי, מה שאמר ששנינו חלקנו מיטה.
הבית היה קטן בהרבה מהבית בגלזגו, שהיה בונגלו עם מרפסת ארוכה. בבית הזה לא היו חשמל ומים, הייתה אסלה יבשה בתחתית הגן, חבית גדולה שמטרתה לאסוף מי גשמים, וליד הכיור הייתה משאבת מים קטנה שנראתה לי מרגשת יותר מברז! בעלת הבית ובעלה, שהיה סוחר בכפר, היו בשנות החמישים לחייהם ולא היו להם ילדים משל עצמם. הגישה שלהם אליי הייתה בניגוד גמור לגישה של הרופאה ודיברנו בינינו מיד. היה לי חופש גמור בבית שהעניקה לי תחושה של חירות, ובפעם הראשונה מאז שהגעתי לממלכה המאוחדת, הייתי מאושר. האושר שלי השתקף במכתבים שלי הביתה, ללא ספק לשמחתם של הוריי. מכתביי בזמן הזה עברו דרך הונגריה ואחרי כן דרך פורטוגל. כולם הוחזרו אחרי המלחמה, כשבמהלכה הם נשארו אצל שכן לפני שהוריי גורשו. למרבה החרטה, בכפר שכחתי במהירות את כל הגרמנית, הסלובקית וההונגרית שידעתי, ובתוך שנה מאז דיברתי אנגלית שוטפת במבטא איירשיירי. כתוצאה מכך מכתביי נכתבו בעיקר באנגלית ומכתבים מהבית תורגמו עבורי על ידי אחותי. עשיתי התקדמות רבה בבית הספר של הכפר, התחלתי בגן הילדים ובתוך שנה הדבקתי את בני גילי. שלוש שנים לאחר מכן הלכתי לחטיבת ביניים בעיר שכנה, שם רכשתי חברים רבים. נשארתי המפונה היחיד והקשר שלי עם הרופאה מגלזגו הגיע לסופו.
ב-1945 שמעתי את החדשות העצובות על מותם של שני הוריי והתמלאתי בחוסר ביטחון לגבי העתיד שלי. ננקטו צעדים על מנת להחזיר אותי לצ‚כוסלובקיה, שם לא היו לי קרובים ולא יכולתי לתקשר. ה„דודה“ ו–ה„דוד“ שלי הציעו לי את ביתם וכתוצאה ממחאות של מורים מקומיים ושרים, הרשויות שוכנעו לתת לי להישאר. ב-1947 הפכתי לאזרח בריטי וביוני סיימתי את החינוך שלי בבית ספר. הציעו לי מקום ללימוד רפואה באוניברסיטת גלזגו, והוכשרתי להיות רופא ב-1952, למרבה הגאווה של הדודה והדוד שלי. היום בו הם הגיעו לטקס סיום הלימודים שלי היה אחד הימים המאושרים ביותר בחייהם ואני עדיין יכול לשמוע את דודתי אומרת „יכולים להיות רק סוחרים מעטים ונשותיהם שמגיעים לאירוע כזה יוקרתי!“ בזמן שהייתי סטודנט בגלזגו, חזרתי לבית הישן עם המרפסת, שם לנתי בהתחלה. הוא לא השתנה. דפקתי בדלת ואחרי זמן מה היא נפתחה באיטיות– על ידי הרופאה. הצגתי את עצמי וסיפרתי לה על התקדמותי. נראה שהיא בקושי התעניינה והיא לא הזמינה אותי פנימה. הייתי מאוד עצוב לגבי זה, משום שללא ספק אני חייב לה את חיי. ב-1954 התחתני עם אחות בבית חולים ויש לנו שני ילדים. בתנו היא במאית בתיאטרון ובננו הוא עיתונאי. אשתי חברה במועצה המחוזית ואני חבר בבית הדין המקומי לגיור.
לעתים קרובות אני חושב על המאורעות יוצאי הדופן שקרו בחיי ועכשיו כששמעתי מה קרה לכל כך הרבה ילדים אחרים בקינדר–טרנספורט, אני מרגיש שהייתי בין הכי ברי– מזל.
מתוך הספר: ״באתי לבדי – סיפוריהם של ילדי הקינדרטרנספורט״, עמ׳ 169-167. תורגם על ידי גלעד בן יוסף מבית הספר ליאו בק בחיפה.
מקור באנגלית: I Came Alone: The Stories of the Kindertransports. Editor, Bertha Leverton. Book Guild, 1990, pp. 167-169.
כתבה מתוך שבועון יהודי–גרמני, 11 במרץ 1937.
כל תנועת הגירה היא מטבעה בראש ובראשונה ענין של בני נוער. הדבר נכון גם להגירה היהודית מגרמניה. כשבוחנים את תנועת ההגירה בקרב הנוער היהודי, יש לעסוק בהגירת הילדים בנפרד. כשמדובר באנשים צעירים שעדין אמורים ללכת לבית הספר, התנאים שונים מאשר אנשים מבוגרים יותר. בעיית ההסתגלות לחיים, שפעמים רבות מעכבת הגירה של אנשים מבוגרים, לא קיימת כמעט בקרב ילדים. הילד אינו מחובר בחוזקה לחיים שחי [קודם לכן], ולכן הוא יכול להסתגל בקלות ובמהירות רבה יותר [לחייו החדשים] מאשר מבוגר, שמטבעו צריך קודם כל להיפרד מדברים רבים, שילד אפילו לא מבין את חשיבותם. כשמביטים על שאלת ההגירה מנקודת המבט של ארץ היעד, היתרונות של הגירת ילדים חשובים מאוד. ההסתגלות שנדרשת בדחיפות לסביבה החדשה, יכולה להתממש אצל הילד בקלות יתרה.
הניסיון המעשי הקיים מחזק את ההנחה הזאת, ולכן הגירת ילדים תמשיך להוות נושא חשוב.
מטבע הדברים הגירת ילדים היא מקור לדאגה. זוהי תמיד החלטה קשה להורים לתת לילדם – לפעמים ילדם היחיד – להגר לבדו. עם זאת, הילד בדרך כלל מתרגל לסביבתו החדשה במהירות רבה, ולמרות שהוא עלול לתפוס את הפירוד מהוריו כדבר כואב, ברוב המקרים חדוות השינוי והעולם הצבעוני החדש יגברו על אובדן תחושת הבית. דבר זה אינו בהכרח נכון בכל המקרים. התנאים והנסיבות שונים ממקרה אחד למשנהו, וכל מקרה דורש שיקול דעת וטיפול אינדיווידואלי. הגורם המכריע הוא המצב ממנו הילד מגיע והמצב אליו הוא נכנס. לכן שאלת הגירת הילדים היא בעיקרה בעיה חינוכית, אותה יש לפתור בהבנה ותשומת לב.
המאמר ״שבילי הנוער. קינדרטרנספורט - בסיס ואפשרויות״.
Israelitisches Familienblatt מה-11 במרץ 1937.
״שבילי הנוער. קינדרטרנספורט – בסיס ואפשרויות״, יזראליטישה פמיליינבלאט, 11 במרץ 1937. מגרמנית: איה צרפתי.
